מסע מוצלח לא מסתיים לעולם
הקילומטרים, כן
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך
הופך חלק ממך
בסוף המסע איני מרגיש מנצח
אלא יותר אסיר תודה
כאילו שהדרך עברה בתוכי
ולא אני בתוכה
אברהם חלפי
תנועת החיים
– אנשים באים לעולם ובהם כבר הדחף להיוולד.
ממש כשם שזרע וביצית כמהים למפגש, וממש כשם שתינוק יודע מתי זמנו להיוולד.
ההיוולדות היא תנועה טיבעית של חיים.
יש גם דחף אחר בחיים. הדחף להשאר, להיות במקום בטוח, להימנע, להשתבלל פנימה.
לפני כמה שנים יצא לאור ספר פופולרי: "מי הזיז את הגבינה שלי", מטרתו היתה לעורר את המודעות לכך שיש בנו דפוסים אוטומטיים הרגליים, הרגלים שמתעקשים להשאיא אותנו באיזור הנוחות. השם לקוח מהתנהגות של עכברים במעבדה, הרגילים לנוע באותו מסלול קבוע לעבר הגבינה שלהם, בניסוי בדקו מחקרית מה קורה להם כשמשנים את מיקום הגבינה. בהתחלה הם חוזרים למקום המוכר שוב ושוב.
בחיים אנו נעים בין המוכר והבטוח למשתנה והמשתבש.
בשנה וחצי האחרונות אני מתמודדת כמו כולנו עם מצב בילתי נסבל של אי ודאות. המתנה קורעת לב, חוסר אונים ואובדנים. התנהלות שנעה בין ריצה למרחב בטוח לבין עוררות לכל נפץ או סירנה. למדנו לקפוץ מחריקת כסא או מצלילי אופנוע בכביש. כל כך חשופיים נהיינו.
עוד תגובה שחווינו זה קיפאון. התאבנות של תנועה, ועצירה של יצירה וחופש. חיינו הפכו להיות מוגבלים, הן פיסית והן נפשית. במיתוס היווני מסופר על מדוזה, נערה יפיפיה, שחוותה פוסט טראומה בעיקבות אונס שעברה על ידי אל הים – פוסדון שחשק בה. מנערה יפה, היא קוללה, על ידי אתנה שהאשימה אותה כי היא חיללה את מקדשה, והיא הופכת ליצור ימי מכוער בעל שערות נחשים, והיא הופכת את מי שמתבונן בה לאבן. מיתוס זה משוייך לחווית הטראומה המאבנת את האדם. התאבנות הגורמת לניתוק, שחיקה והתרחקות מהנפש המרגישה.
המאבק שלנו נגד התאבנות קשור להתבוננות פנימה וליצירת תנועה וחיבור אל העולם הנפשי.
תנועה ועשיה הם ההפך מפסיביות והתאבנות. לאורך חיי אני יותר ויותר מבינה שהעשיה היתה מנוע מרפא עבורי. אני חיה בתנועת יצירה בילתי פוסקת. זכור לי מילדותי, איך אמא שלי היתה אומרת לי במנוחת צהריים או בערב, "דורית נוחי, את כל הזמן גוזרת, מדביקה, מציירת" ככה ישבת ליד שולחן הכתיבה של אבי ,שולחן עם מגרות קטנות ובהן מדבקות, ניירות, צבעים..
אני יודעת שזה היה עבורי מקלט ממחשבות קשות, מפחד מוות, מחרדות העוסקות במשמעות החיים – דבר שאינו קל עבור לילדה צעירה.
לעשיה אינטנסיבת, יש גם מחיר. ועולה שאלה, מתי עוצרים? איך אני פוגשת את הריק?, האם יש בעשיה אין סופית גם התמכרות ויצירת תלות בזה?
העשיה מכניסה קצב החיים, אבל לעיתים זה מרגיש כמו נסיעה ברכבת בלי תחנות בכלל.
אט אט נוצרת נטיה כפויה לא לעצור, גם במחשבות. הן מעסיקות את המוח ולא מרפות. ואני עשויה להכנס לסבב מחשבות "מה עוד לא הספקתי, מה עוד לעשות. מה חסר?
זה מזכיר לי את הסיפור על שני הנזירים שתורתם היא התנזרות המשים ומתשוקות. הם הולכים בשביל ליד נהר. לפתע שומעים קולות של אישה הקוראת לעזרה. אחד הנזירים ללא היסוס קופץ למיים ומושה את הצעירה שרחצה שם בלי בגדים וכמעט טבעה. כשהמשיכו בדרכם, שתקו, ואז הנזיר שלא הציל את הנערה פונה אל חברו ושואל: " חברי איך עשית מעשה כזה כשאסור לנו לגעת ולראות אישה"?… ענה הנזיר: "אני השארתי אותה שם ליד הנהר ואתה ממשיך להגות בה". סיפור על הצמדות מחשבתית ועיסוקים אובססיבים חזרתיים.
מחשבות חזרתיות שאינן מרפות הן כמו עכבר הרץ בכלוב על גלגל ולא מפסיק. תנועה מעגלית בילתי פוסקת שאינה משחררת. הדבר גם מתואר בסמל האורבורוס – הנחש באוחז בזנבו ומסתובב סביב צירו.
אני מעדיפה תנועה שהיא ספירלית, תנועה שנעה בכיוון מסויים, יש בצורה הספירלית חזרתיות מסויימת אך הספירלה
נעה גם במרחב.
דרך לימודיי טיפול ופסיכולוגיה הבנתי שעולמינו הפנימי נבנה עם הרקע ממנו באנו, דפוסים נרכשים בעיקבות חינוך ואקלים משפחתי, חברתי, וחוויות חיים.
דרך לימודי תראפיה באומנות הבנתי עד מה יש בכוחה של היצירה לחילץ ולעבד טראומות ועד כמה היצירה מעודדת בניית זהות אמיתית.
מעולמות הרוח, והתפיסה היונגיאנית הבנתי שיש עולם גדול יותר הוא מעבר לנו, מעבר לקונקרטי ושיש משמעות ושאיפה נשגבת.
מהמיידפולנס אני מבינה את המושג "לקבל את הדברים בככותם".
בלימודי ימימה הבנתי שלכולנו עולמות עמוסיי היסטוריה ביוגרפית ובכל אחת מאיתנו מצויה ילדה שנפגעה, נחבלה, למדה דברים וגיבשה תפיסות על עצמה ועלל האחר. לעיתים תפיסות שגויות ומגבילות.הכרה בכך יכולה לסייע להפריד ולהבין מהיכן אנו נפגעות וממה ניתן להשתחר. ימימה קוראת למי שעושה עבודה פנימית " הלומדת", זו שמתבוננת, ועושה סדר בין הילדה לזו הלומדת.
מעולמות התנועה, הריקוד ושיטת ניה, הבנתי לעומק שהגוף אינו משקר, שמושגים כמו חופש, כאב, שמחה, עצב נמצאים בגוף ולא רק במחשבות
ולכן הכרות עם הנפש שלנו לעומק מגיעה עם עבודת הגוף ומה שיש לו לספר לנו.
אני רוקדת את עצמי לדעת – לומדת לזהות, מה שייך לי ועל מה ניתן לוותר.