"אופק, מה הוא אופק.
נקודת המפגש
בין שמים וארץ.
דופק.
מה הוא דופק.
נקודת הספק בין הגוף והנפש"
תרצה אתר.
מסע של חמישה ימים ביוון מתחיל אי שם בחורף. ככה זה כשהנפש מתכנסת לרעיונותיה.
נותנים לזה להבשיל בסתר האדמה. לצמוח מביפנים.
"מה לך כי תרצי כל כך לצאת לארץ אחרת"? שואלים…
באמת למה?
"לצאת לעבר מקומות לא מוכרים, ולהפכם למוכרים" אמרתי.
לנוע למקומות שאיני מכירה זה דורש ממני אומץ ואני רוצה להיות אמיצה.
לעשות דברים שלא עשיתי קודם.
להתגבר על חששות ולדעת שאני יכולה.
זה אדיר.
והחלום הקטן שהחל כ"משאלת חורף" הבשיל לעץ מלא ומדושן בפרות עסיס.
ואני, אני חגגתי עם תנועה וריקוד יצירתי, נוגע, משמח ועמוק, יחד ולחוד.
לומדת להיות קצת מנהלת, לומדת שתף, בקיצור מחשפת לעולם.
רקדנו את האלות, על כל איכויותהן. היינו אפרודיטות, אלות האדמה, האש והצייד.
עם ריקוד, יצירה והתבוננות, חוללנו כבנות אלים של ממש.
