התאריך הזה – האחד בספטמבר, צרוב אצלי.
הייתי קטנה מידי, בת חמש ותשעה חודשים, כשאבא שלי חשב שנכון להעלות אותי לכיתה א'. מפחית מערכם של משחקים, ציורים וחלימה.
ילדת סוף דצמבר, עולה לכיתה א' בבית ספר "רמות" בחיפה. בנין שנמצא ממש מול המרפסת של הבית שלי, מעבר לכביש.
שביל הוביל אל בית הספר, ילדה צועדת בשביל בין שיחיי אלת המסטיק ואמא מהמרפסת, חוששת, מלווה במבט.
מסך גדול נותר ועומד ביני לבין חוויות כיתה א' – ב'.
איני זוכרת איזה "ילקוט" היה לי (מי היום אומר ילקוט בכלל?),
לא זוכרת מי היתה המורה שלי,
בכלל לא זוכרת איך נראו הבקרים שלי. ודאי עצובים, עם כאבי בטן, מתעוררת בקושי, ורק חושבת בליבי על סוף יום הלימודים, אז אוכל לבקר בגן "אסתר" לקבל חיבוק מהגננת שלי, עבת הזרועות עם הקול העמוק והחם.
אבל היום כשאני רואה את הילדים הצעירים מתרגשים לעלות לכיתה א' ביומם הראשון – והם רחוצים, מסורקים, עם תרמילים צבעוניים וקופסאות אוכל משוכללות מחולקות לתאים, אני חושבת על התמימות, על האמון ועל השמחה שיש בליבם.
הייתי קטנה מידי, בת חמש ותשעה חודשים, כשאבא שלי חשב שנכון להעלות אותי לכיתה א'. מפחית מערכם של משחקים, ציורים וחלימה.
ילדת סוף דצמבר, עולה לכיתה א' בבית ספר "רמות" בחיפה. בנין שנמצא ממש מול המרפסת של הבית שלי, מעבר לכביש.
שביל הוביל אל בית הספר, ילדה צועדת בשביל בין שיחיי אלת המסטיק ואמא מהמרפסת, חוששת, מלווה במבט.
מסך גדול נותר ועומד ביני לבין חוויות כיתה א' – ב'.
איני זוכרת איזה "ילקוט" היה לי (מי היום אומר ילקוט בכלל?),
לא זוכרת מי היתה המורה שלי,
בכלל לא זוכרת איך נראו הבקרים שלי. ודאי עצובים, עם כאבי בטן, מתעוררת בקושי, ורק חושבת בליבי על סוף יום הלימודים, אז אוכל לבקר בגן "אסתר" לקבל חיבוק מהגננת שלי, עבת הזרועות עם הקול העמוק והחם.
אבל היום כשאני רואה את הילדים הצעירים מתרגשים לעלות לכיתה א' ביומם הראשון – והם רחוצים, מסורקים, עם תרמילים צבעוניים וקופסאות אוכל משוכללות מחולקות לתאים, אני חושבת על התמימות, על האמון ועל השמחה שיש בליבם.
מגיע הצלם לבית הספר, לצלם אותנו בכיתה.
מסורקים ומכופתרים עמדנו בזוית מיוחדת, מחייכים ומבוישים, צילום שיוצמד לתעודה, מסמך מורכב שנביא הביתה. אני קיבלתי תמיד טוב מאוד באומנות. עם היתר התמודדתי בהרכנת ראש – מסתגרת. עד שהבשלות איפשרה לצמוח.
כשאני רוקדת ניה, אני מחזירה לעצמי את ילדותי הנסתרת. כשנהגתי להסתגר בחדר בגדול שבבית, ישובה על הרצפה ורוקדת "רקידה" של "בלרינת רצפה" קושרת לקרסוליי הרגליים שלי חוטי צמר, מדמיינת את נעלי הבלרינות הוורודות שמעולם לא יהיו לי.
פעם בחודש בנוסף לחוגים הקבועים שבועית, במועדון שכניה, אני מזמינה לבוא ולרקוד איתי שעור מיוחד עם נושא, משמעות מיוחדת וחגיגייות.
הפעם- באחד בספטמבר, עם קבוצה מופלאה, רקדנו בסימן של געגוע, זכרונות ילדות, ועונג שביכולת להסתכל על כל זה באהבה בסלחנות ובחמלה.
רקדנו בין היתר:
"לוח וגיר, אני רואה אותה בדרך לגימנסיה ואיך זה שכוכב אחד מעז.." . כייף למעיזים.
