מרוח לגשם.

התגשמות
פגשתי לראשונה את המושג "הגשמה" שהייתי בקן כרמל צרפתי של הנוער העובד והלומד.
זה אותו מסלול רגיל ורגיש, של ילדה שהולכת לתנועה, כי אחיה הגדול והנערץ, היה מדריך אהוב ומקובל.
נבהלת כל פעם מחדש מהמון הרב העונה לזעקת, הקומונר בקול גברי ועמוק; "קן כרמל צרפתי עלה והגשם" ואנו אחריו, עונים בקול צפצפני ותמים "עלה נעלה".
רגע אחר כך, האש עולה ומבעירה אותיות וסמלים על רקע השמיים השחורים בסופו של טקס "חג המעלות" בשדה שליד הקן.
הגשמה לא דבר של מה זו שאלת מסע ומשא, שבבסיסה אותה המשימה שאליה שולח אותנו סוקרטס לברר.
"דע את עצמך".
וכך גם מסורות המזרח, ששולחות את התלמידים, לברר, מי אנו באמת? לפני שפגשנו את הורינו שעיצבו בנו את שלהם.
מספרים על הרב זוסיא שאמר לפני מותו:
"אם ישאלו אותי בשמיים למה לא היית אלימלך, אדע מה להשיב.
אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתה זוסיא – יסתיימו טענותי".
אז אני הולכת בדרך ושואלת, ומודטת, ורוקדת, ומתרגלת ומחפשת,
לעיתים הולכת לאיבוד
ושוב מבררת – ושמחה שגם מוצאת.
והחיפוש כמו עננים ברוח.
וההתגשמות,
גשם, שהפוך עצמו לקיים משמעותי מדויק.
מים חיים.