אנחנו יצורים חיים, נושמים ומימיים, אנחנו כמהים לזרימה מתמדת, לתנועה שאין בה זויות חדות. יחד עם זאת כולנו זקוקום לקרקע, לגבול ולמיכל שיחזיקו אותנו כדי שנחוש יציבים, אחוזים ומקורקעים.

שני יצרים לו לאדם, טוב לא רק שניים יש הרבה יור יצרים לנו, אבל הפעם אני כותבת על:

הייצר לחוש בטחון

והיצר של הסקרנות.

מאז ינקותנו, תינוק רוצה לחוש את אימו קרוב אליו, אבל יש בו גם דחף לגלות מה יש שם, במרחק ממנה.

ככה אנחנו נעים בין כמיהה לשיגרה בטוחה ולשיגרה יוםיומית ונוחה. זה נקרא איזור הנוחות והיציבות.

אבל יש בנו את הדחף הנוסף לנוע, לזוז מאיזור הנוחות ולהתמסר למשהו אחר מהמוכר.

אלו המים הדוחפים אותנו, הם השואפים אותנו לנוע ולא להיות שוב באותו מקום, הם המשתנים התמידיים שבתוכנו. הם לוקחים אותנו לעיתים אל האופק הנחשק,

אבל אז כשכשאנו מתרחקים מהחוף, שוב חוזר אותו געגוע ל קרקע בטוחה ולחוף מבטחים.

הפעם נרקוד את שתי האיכויות. זו המשתנה וזו המקרקעת.

נרקוד גם במתחם הפגודה הנעים והמוצל, ונסיים בשעת ריקוד מול השקיעה

בואי לרקוד איתי

מספר מקומות מוגבל