מעברים
וויניקוט, זה שכתב על ה"אם הטובה דיה" ערך תצפיות על תינוקות מה שהוביל אותו למסקנה על התינוק היצירתי. התינוק יוצר לעצמו "חפץ מעבר" כאובייקט מנחם. הוא יוצר במו רוחו וינקותו הגאונית, את החפץ שיהווה חוויה חלופית לאימו.
איך יודע התינוק הפעוט הזה להטעין את המוצץ, הבובה, השמיכה או החיתול המרוט שלו, באותה אנרגיה אימהית?.
התינוק של ווינקוט הוא יצירתי, הוא יכול להמציא לעצמו חפץ שיעזור לו לגשר בין המציאות (אמא לא איתי), לבין הדימיון (אני יכול לדמיין אותה בעזרת החפץ),
חפץ המעבר מאפשר לתינוק "לשרוד" את החוסר, ולשהות במעבר בין הרצוי למצוי.
מעברים זו היא דרמת חיינו, מעברים מתרחשים כל רגע ורגע בחיינו. זה בילתי נגמר. דבר לא נשאר במקום אחד.
מעבר מהרחם לעולם שבחוץ, מהשד לבקבוק, ממזון רך למזון מוצק, מידיים שנושאות אותנו לעמידה בזכות עצמינו.מהבית לגן מכיתה לכיתה, ועוד ועד ועוד ועוד. מהבטוח ללא ידוע.
עובדת חיים היא שכדי להגיע, כדי לזוז, כדי לגדול, צריך לזוז מנקודה לנקודה.
אבל מה באמת קורה בין שתי הנקודות האלו? מה באמת קורה במעברים והאם אנחנו מצליחים להיות בתוך המעבר עצמו בנוכחות מלאה? לא תמיד.
במעבר יכולה להיות חדווה, אבל גם יכולה להיות נסיגה, יכולים לחוש תחושת אובדן, בהלה, פחד מהמקום הבילתי ידוע המחכה לנו, או להפך במעבר אנו יכולים להיות כבר בצעד הבא, עסוקים במה שיהיה. כל זה לא מאפשר לנו להיות באמת בתוך המעבר עצמו.
חשוב להתייחס למעבר לא כאל נקודה אחת בזמן אלא כרצף של חוויות, תחושות ורגשות.
כפי שנאמר: "בין שתי נקודות עובר קו אחד "אבל הקו הזה הוא רצוף אין סוף נקודות".
מה זה אומר בעצם להיות בנוכחות מלאה במעברים?
ביון, אמר שהחיים מורכבים מרצפים ושבירתם, זה בילתי נמנע. הפתרון להתמודד עם שבירות או שסעים אלו, הוא להיות נוכחים עד כמה שניתן במעבר הזה בין קטע אחד לשני כמו להיות לשהות בין שתי גדות.
או בין שני מרחבים זה שממעל או זה שבתוך מעמקי האדמה- ככה אליסה חווה את המעבר בין שתי מציאויות.
קטע קריאה: עליסה בארץ הפלאות.
"אוי ואבוי! אוי ואבוי! אני מאחר נורא!" (כשחזרה וחשבה על כך
אחר-כך, עלה בדעתה כי הייתה צריכה להתפלא, אבל באותה שעה נראה
לה הכול טבעי בהחלט); אבל כשהוציא הארנב שעון אמיתי מכיס
המקטורן שלו, והביט בו, ואחר-כך רץ לו הלאה, קפצה עליסה על
רגליה; כי באותו רגע הבריקה במוחה המחשבה, כי מעודה לא ראתה
קודם ארנב שיש לו כיס במקטורן, או שעון שאפשר להוציא מן הכיס,
ובוערת מרוב סקרנות רצה אחריו על פני השדה, ולמרבה המזל הספיקה
לראותו מזנק אל מעמקיה של מאורת-ארנבים גדולה מתחת למשוכה. עוד
רגע – ועליסה גלשה אחריו, בלי לחשוב גם לרגע איך, בשם אלוהים,
תשוב ותצא משם.
מרחק-מה נמשכה מאורת-הארנב בקו ישר, כמין מנהרה. ואחר-כך שקעה
פתאום מטה, כל-כך פתאום עד שעליסה לא הספיקה גם לחשוב שכדאי לה
לעצור – ואז מצאה את עצמה נופלת לתוך באר עמוקה מאוד. אפשר
שהבאר הייתה עמוקה מאוד, או אולי היא נפלה לאט לאט. כך או כך
היה לה המון זמן להביט סביבה בעוד היא נופלת ולשאול את עצמה מה
יקרה בעוד רגע. קודם כול ניסתה להביט מטה כדי לגלות לאן היא
מגיעה, אבל היה שם חשוך מכדי שתוכל לראות משהו. אחר כך הביטה אל
דפנות הבאר והבחינה כי הם מלאים מגרות ומדפי ספרים. פה ושם ראתה
מפות ותמונות תלויות על ווים. בעת שעברה לקחה לעצמה צנצנת מאחד
המדפים; על התווית שעליה היה כתוב 'ריבת תפוזים', אך למרבה
אכזבתה היא הייתה ריקה. היא לא רצתה לשמוט את הצנצנת, מחשש פן
תהרוג מישהו למטה, על כן מהרה להכניס אותה לאחת המגרות שחלפה
על פניה.
"זהו!" חשבה עליסה בלבה. "אחרי מין נפילה כזאת פשוט אתפוצץ מצחוק
אם אתגלגל פתאום במדרגות! וכמה אמיצה איראה בעיני בני הבית! מה,
לא אוציא גם חצי מילה, אפילו אם אפול מהגג!" (דבר שהיה מן הסתם
נכון מאוד).
מטה, מטה, מטה, האם לעולם לא תגיע הנפילה אל סופה? "הייתי רוצה
לדעת כמה קילומטרים נפלתי עד עכשו," אמרה בקול רם." אני בטח
מתקרבת כבר אל מרכז כדור-הארץ. בואו נראה: זהו עומק של
ששת-אלפים קילומטר, אני חושבת…"
מצורפים צילומים מתוך סדנת מעבר, ליצירת "אוביקט מעבר".
