בתקופה האחרונה אני כנראה נתקפת ב"מחלת הנוסטלגיה".
זה התחיל כשחבר מהילדות החל לשלוח בווצאפ צילומים מהילדות וההתבגרות של הקבוצה שלנו בקן הנוער העובד והלומד בכרמל צרפתי בחיפה.
שכונת רמת שאול, שיש בה את רחובות: כל ישראל חברים, רחוב אמיל זולא, וקטור הוגו, רחוב ג'ורס, דמויות חשובות שקשורות לצרפתים יהודים, מנהיגים ואנשי תרבות. מכאן שם השכונה כרמל צרפתי.
ילדות, בית ספר קטן מול הבית, אחר כך חטיבת ביניים ותנועת נוער. טיולים ומחנה קיץ בעתלית.
ילדה קטנה, חרדתית, פחות אוהבת לצאת מהבית לטיולים, אבל אבא שמנסה לחספסני רוצה שלא אתפנק. רוצה שאתחבר לאדמה ולארץ הזאת.
ארץ שתמיד היה אמביוולנטי לגבי הקשר שלו עם הארץ. שהרי עד יומו האחרון היה פטריוט לארצו, אז יוגוסלביה ואחר כך קרואטיה.
אולי רצה שעבורו אגשר על הפער שחווה.
הצילומים שמתחילים "לחיות" בווצאפ מציפים אותי ומעוררים, מגביהים ומנמיכים, אותי.
מאשרים מרחב אחר של קיום שכל כך נשתכח ממני והודחק.
ההסטוריה הפרטית שלי, משתקפת דרך צילומי שחור לבן, בתוך גוונים של אפור.
אני מתרגשת מזה שאני נמצאת באלבומים של אחרים, חלק מהצילומים שלי בכלל לא מצאו את ביתם אצלי באלבום.
פיסות ממני נמצאות במקומות שונים והנה זה מגיע, מצטרף לעוד ועוד חתיכות בפאזל הזה שקוראים לו גיל ההתבגרות. גיל מפרק, גיל מבלבל, שיש בו עבורי חיבור וניתוק מעצמי, גם אהבה וגם שנאה עצמית וביטחון מתבלבל.
עם הצילומום החלו גם קשרים להתעורר,
אני מגלה שהייתי שם,
נוכחת,
זוכרים בי משהו,
ופתאום עם העדות ועם חידושם של קשרים, אני מצרפת, ומדביקה חלקים נשכחים כמו חובשת פצע ישן.
דבק הנוסטלגיה וריפוי הזיכרון, מעוררים בי את הגעגוע, מפרקים משהו ממה שסיפרתי לעצמי, הם מרככים לי את העבר,
ואני מתרפקת עליו, כמו נכנסת לתוך קן מרופד.
מתרפקת, מתפרקת, מפרקת, מניעה משהו חדש בתוכי.
פיסית אי אפשר להתרפק ללא מיפרקים, והם האיבר הפיסי (יחד עם הסחוס), המאפשר את התנועה, ההתמזגות, ההתחבקות.
תארו לכם יצורים ללא מפרקים? לעולם לא יתחבקו, ילטפו, יתנשקו, לא יעשו סקס.
המפרקים הם האיברים הנהדרים האלו, שבתוכם ישנו את הסחוס.
הסחוס משמש כתשתית לבניית עצם, אצל העובר הוא מעניק תמיכה שלדית, ובבוגר הוא משמש מרכז לגדילה אורכית בעצמות הארוכות. הסחוס גם מספק משטחים חלקים לתנועת העצם שכן לסחוס מקדם חיכוך קטן ומשמש כבולם זעזועים, הוא מעניק תמיכה גמישה, לאיברים מסוימים, כמו אוזן, אף ודרכי הנשימה.
הנוסטלגיה אולי היא סחוס החיים הזה, שנמצא בין המפרקים, בפרקי החיים, זה המאפשר תנועה, חיבור מחדש, חיבוק ליטוף ואהבה.
חמלה אמרתי?
