לפני רגע אחד, החל טיפטוף לנקד את השביל ליד הבית שלי.
אפילו גשם כזה קטן ממלא אותי שמחה ואופטימיות.
אולי זכר לאימותיי הקדומות, זכר לחיבור אל הטבע. כי מים הם סימן להגשמה, פריון וחיים.
אני מתרגשת כי יש בזה משהו מרגיע, בכל זאת יש איזה סדר בעולם הכאוטי שבראנו כאן.
עולם שאליו אנחנו משליכים כל כך הרבה פסולת. באפריקה מטמינים פסולת רעילה שמזהמת את האדמה, לים משליכים אשפה, והנחלים שלנו מלאים ב"השלכה של צלחות חד פעמיות".
אבל הים, הוא לא פרייר, הוא מחזיר לנו חזרה את מה שבמו ידנו שלחנו אליו, הכל צף חזרה, מזוהם, מסכן את הקיום שלנו.
וזה רק תאור של השלכה של פסולת חומרית.
ומה עם השלכה ריגשית?
השנה לא אעשה טכס "תשליך". זה המנגון שמסמן את הצורך שלנו לנקות את עצמו ולשים במקום אחר את הפסול לטעמנו בעצמינו.
הרעיון הפסיכולוגי של השלכה הוא מנגנון ילדי שיש בו הגנה על הנפש הרכה, שאינה יכולה להתמודד עם כאב, כעס, תסכול ואשמה.
אז משליכים, משליכים, באשליה שהפעולה הזאת, או המחשבה הזאת, תקל ותנקה אותנו מרגשות בילתי נסבלים ובאופן מסויים, ההשלכה תנקה אותנו מתחושה של חטא . כל זאת באופן לא מודע כמובן.
כשאני משליכה את החלק שאני לא רוצה בתוכי אל, ועל משהו אחר, אני לא מתמודדת עם החלקים שעלי לראות בתוכי,
השנה, לא משליכה יותר, לא לים, לא לנהר ולא על בעלי… חחח.
השנה מקווה שאצעד בצעד עצמאי, אחראי ואמיץ ואפגוש את חלקים שלי בתוך בעצמי.
בחמלה ובהכרה ובשינוי.
השנה עושה טכס "תפנים" ואל "תשליך".
