בחודש אדר, והשנה במרץ, נתפרו במרץ תחפושות,
בצניעות.
בשארית בד שנמצאה בבית, מחט ואצבעון, סרטים וחוטים שנקנו בשוק תלפיות בהדר.
ללא מכונת תפירה.
אמא תופרת, אבא מדביק. פעם חתך אבא שלי, כוכב לשרביט מכריכה של ספר שציפויו זהב, ופעם נתפר מיקטורן לכיפה אדומה ממכנס אדום שכבר לא לבשו.
זר היה החג הזה לשני הוריי, זכרו רעשנים מבית הכנסת בכל פעם שקראו את השם המן בקריאת המגילה, זכרו משלוח מנות, אבל תחפושות לא כל כך.
מנסים להשתלב כאן. להיות חלק בעבור הילדים.
מתבוננת בצילומי ילדות שלי, בתחפושות המאולתרות.
לא הכל היה אז בנמצא, אי אפשר היה להזמין מאיביי, תחפושת או אביזר.
הכל יצרו ממה שיש.
וזה ריגש.
תהלוכת תחפושות ברחוב השכונתי, צילום מקודש, מבנה קבוע,עם הגננת, וצלם מיוחד שהגיע במיוחד לגן כדי לצלם…
העמידו שולחן במרפסת של הגננת ציפורה שהיה לה גנון בבית, אמרו איך לעמוד וצילמו,
שבועיים ויותר חכו בבית לצילומים, אז, זמן
ההמתנה היה אחר.
פורים חג מורכב, ההכנות מרובות ההתרגשות גדולה מ שמביא מתח לעיתים אצל הילדים, חג שיש בו פיזור, חגיגה מתוזמנת, מוכרחים להיות שמח….. אולי.
אם אפשר…
לכן, בעבודה הפנימית שלי, אני מוצאת את עצמי, מחליטה להביא את השמחה ולבחור בה.
עם ריקוד ניה זה מצליח לי,
אני משלבת בין
תנועות הגוף,
הבעות הפנים,
משחקיות,
הבעת רגשות
מוסיקה טובה
כל אלו חומרים שמעודדים שמחה.
השנה נרקוד את חגיג,, "NIA חודשית" שלנו בקצב תופים, מוסיקה מברזיל מאפריקה ועוד,
נניע נשחרר, נהיה כילדים, נשחרר את המתחים שמצטברים כאן, נחייך, נהיה יחד ונפנים עוד ועוד את החיבור בין חווית הגוף הרוקד והנפש החוגגת.
