אני ילדת עיר, אני.
גדלתי בחיפה.
הירוק שצמח סביב היה בדרך כלל צמח אלת המסטיק שהיה חלק מצמחית האיזור, אבל אלת המסטיק נאלצה לחלוק את המרחב שלה עם בלוקים שעלו וצמחו בעיר.
הירוק האחר היה "שווצריה הקטנה", הלא אלו יערות הכרמל לשם נהגנו לצאת לטייל עוד לפני שנחיליי מכוניות הציפו את שבילי ההר עד שמרוב מכוניות היום- לא רואים את היער.
את הכפר האמיתי פגשתי אצל כמה דודים שלי שגרו במושב קידרון. בתים צנועים, רשתות על החלונות ודלת רשת עם הכניסה לבית. כזו שחורקת, ונתרקת מידית בגלל קפיץ קשוח. כדי שהזבובים מהרפת ומהלול לא יכנסו הביתה.
ובשדה, סוס גדול איברים שהפחיד אותי קצת בעוצמתו השרירית, עגלה קטנה רתומה אליו, כזו המרשרשת בצלילי שרשראות. עצי שסק וקלמנטינות. ובכל יום, כדי החלב התמלאו אחרי חליבה ידנית, אותם הוביל דודי אל תחנת האיסוף במרכז המושב.
דודתי אילוש היתה מרתיחה את החלב בכלי אלומיניום, מנסה לשכנע אותי לשתות את החלב שהעלה כבר קרום ואני בררנית שכמוני, רגישה למרקמים, סרבתי בתוקף. אבל את הבלינצ'ס ההונגרי שלה, דקיק כנייר לא אשכח לעולם.
