מאז ומתמיד רציתי לרקוד.
כשנכנסתי לשעור NIA בפעם הראשונה ורקדתי, בכיתי בסיומו בהתרגשות מהולה בכאב. חשבתי איך זה קרה שמישהו ממייסדי NIA ידע מה בדיוק אני אוהבת וצריכה, ולמה התגעגעתי כל כך הרבה שנים.
נולדתי בחיפה, בת שנייה לזוג הורים שהגיעו לכור ההיתוך הישראלי, מנסים להתמודד עם תחושת ניכור וזרות ומנסים לגונן על ילדתם שלא תפגע.
בכיתה ג' הייתי בחוג בלט, ואמא תפרה לי חצאית טול שחורה עם פס זהב. רקדתי לצלילי מנגינה של גרג מתוך פרגינט. אני זוכרת עד היום את צעדי הריקוד הזה אפילו שעברו 52 שנים. אבל מאז לא רקדתי. אולי לא קיבלתי את החיזוק והעידוד המתאים, אולי שמעתי הערת ביקורת שגרמה לי לא להמשיך, אולי הורי חשבו ש"זה לא מה שיקדם אותי" בחיים… מאז לא רקדתי עד שפגשתי את NIA.
גדלתי והמשכתי במסלול הרגיל: בית ספר יסודי, תיכון. תנועת נוער. עשיתי כל מה שצריך ומצופה ממני. אבל תחושת האמון שלי בגוף אבדה לי לאט לאט. התחלתי לגבש ביקורת עצמית קטלנית על המראה והמשקל שלי, וכדרכה של ביקורת עצמית היא תפחה ונגסה בעוד תחומים שונים של ערך עצמי.
תמיד נמשכתי במלא הרצינות אל כאבי הנפש, ובבגרותי למדתי טיפול באומנות, פסיכותרפיה יונגיאנית והנחיית קבוצות. במשך הלימודים והעבודה שלי כמטפלת אני מגלה עד כמה הגוף חשוב ונוכח בעבודה הטיפולית. במיוחד בהתמודדות עם מעצורים, עם התנהלות מאופקת וכבולה, עם דימוי גוף לקוי ודחייה עצמית. כמו כן גיליתי כי חוויות גופניות מיטיבות הן מקור עמוק של ריפוי אמתי ומענה לכאבי נפש.
בשנים האחרונות עברתי הכשרת עומק בארץ ובחו"ל ללמד NIA בקבוצות.
אני מגלה כי התנועה היא הבסיס הטבעי והאפקטיבי ליצירת שינוי פנימי, שינוי של דפוסי חשיבה והתנהגות. התנועה והריקוד מסייעים לי בשיפור התפיסה העצמית שלי; הסרתי מסכים, הורדתי את מינון השיפוט העצמי, ובגיל חמישים, בעיצומן של תופעות מעבר, אני מגלה כי הריקוד החיָה כל נים בגופי והשיב לי תשוקה רעננה ורוח נעורים של ממש.
