זן בודהיזם מהכפר.
הדוד סטפן ואשתו גרו במושב קדרון. הגיעו בשנות השישים מיוגוסלביה, אל אדמה חולית ויבשה וגרו בבית סוכנותי. שני חדרים, גג רעפים וטרקטור שקנו בהקפה.
בערב יושבים במרפסת היא רוקמת גובלנים על רשת מצוירת נוף ארופאי רחוק והוא מקריא לה קטעים מעיתון גרמני או הונגרי.
לעיתים הבת של השכנים מגיעה ומחליפה עימם כמה מילים בגרמנית שגורמות להם אושר, זו שפת אביה של הילדה, ניצול שואה.
בערב מתיזים באוויר די.די.טי נגד ברחשים ויתושים.
סטפן, עבד בשדות של אחרים, עם הטרקטור שלו. חורש מעבד וזורע.
לפעמים מוביל בעגלה כדי חלב טרי אל מרכז המושב, מפרה דשנה ופורייה.
כשבאים לבקר משחקים בכאילו על הטרקטור ודודה מגדה אורזת לנו שקית עם שסק מהעץ המניב
פרות לרוב.
היא רוצה שנישאר עוד. כמו פוחדת מהימים הריקים שאחרי הביקור. ימים של בית קטן ללא ילדים.
מהדוד סטפן, למדתי מילדות את המשפט הקיומי, אותו נהג לומר במבטא הונגרי כבד:
"אחרי שמש בא גשם ואחרי גשם בא שמש".
רוצה לומר שמה שהכי קבוע בקיום שלנו זה המשתנה.
שתמיד יש תנועה מכאן ולשם, שכדאי לא להיתפס ולהיאחז בדברים.
לשחרר ואולי גם לא לפחד ולסמוך על ההשתנות.
ואני רוצה שיתגשם הגשם, השמש כבר כאן.
