חשיבה פרסברטיבית מתרחשת כאשר המוח נכנס ללופ מחשבתי חזרתי וטורדני סביב נושא אחד. מבחינה נוירולוגית, אין מדובר בכשל אישי אלא בתגובת סטרס הישרדותית: רשת עצבית שננעלת ופועלת כמו תקליט שרוט. מאחר שקשה לפתור לופ מחשבתי בעזרת עוד מחשבות, אני מנסה "לשבש" את המעגל הזה באמצעות פעיליות מעשיות:
- יצירה ו"חניית מחשבות": ניסיון להדחיק מחשבה בכוח לרוב מגביר אותה. במקום זאת, אני נגשת לסטודיו שלי, מוציאה דפים, צבעים, ומאפשרת לעצמי לשרבט, ליצור כתמים, קויים, צורות לא מוגדרות ומופשטות, ככה אני מרגיעה את קליפת המוח הקדם-מצחית ומאפשרת לשים את מה שמטריד אותי, בצד, אני לא עסוקה במה אני מציירת אלא איך: מהר לאט, הרבה מעט, חזק חלש. זה מאפשר לי להניח את המחשבות בצד.
- כתיבה: פריקה קוגניטיבית דרך כתיבה: הוצאת המחשבות מהראש אל הדף מורידה את העומס מזיכרון העבודה (Working Memory). הרישום הפיזי מאותת למוח שהמידע שמור ומתועד, ומאפשר לו לשחרר את הצורך להחזיק בו בעוררות מתמדת.
- . וויסות ושבירת התבנית דרך הגוף: באמצעות תנועה פיזית – הריקוד דורש מהמוח לגייס את כל החושים ושלל המיומניות שלו. זה מסייע לנתק את זרם המחשבות המטריד, תנועה קצבית משחררת ומפעילה את מערכת העצבים הפארא-סימפתטית (הרגועה והמווסתת), מפחיתה את רמות הקורטיזול (הורמון הלחץ שמזין מעגלי חרדה) ומעודדת שחרור אנדורפינים ודופמין המשרים רוגע. התנועה מאפשרת לפרוק מטען ריגשי בלי מילים, ומבלי לשוב ולגשת לניתוח או נחלצות מהדבר דרך הערוץ הרציונלי.