מעברים.
השבוע הפוקוס שלי בתנועה היה "מעברים".
בדיוק כשבתחילת השבוע, במעבר מהבית שלי ב 3 מדרגות לקליניקה, פיספסתי מדרגה וחטפתי חבלה בברך.
כלומר לא היתי בנוכחות מלאה בזמן המעבר מהבית לקליניקה, מהחוץ לפנים מפגישה לפגישה. רגע של פיספוס.
בעודי מביאה את הפוקוס הזה של שהות במעברים אני חושבת על כל אותם רגעים של פיספוס, חוסר תשומת לב, מהירות והצמדות ליעד. כמה אנחנו מוותרות על רגעי המעבר. היה לי פעם מטופל בגיל ההתבגרות שאמר לי שהיה רוצה לעבור מארץ לארץ בלי לבזבז את הזמן על הדרך.
האם אמר לי בכך שהוא חדור מטרה? או אולי אמר לי שהשהות במעברים אינה נוחה לו.
מעבר הוא אותו איזור שנמצא בין נקודה לנקודה. גם אני חשה ממש אי נוחות עדי כדי חרדה בטיסות עצמן. אני רוצה להגיע ואני נרגעת כשאני נוחתת. שעות רבות של טיסה ביזבזתי בחוסר שקט וברצון לסיים עם הסיוט הזה. להיות במעבר זה קצת כמו להיות בין שמיים וארץ. או במעבר מגדה לגדה בנהר. רוב הזמן אנו מדלגים על השלב הזה. המשפט הקלישאטי "לא חשובה המטרה אלא הדרך" בעצם מבטא את אותו ענין.
בסטודיו, בזמן תנועה יש לנו הזדמנות לשנות את הרגל עקיפת המעבר. או יותר נכון יש לנו אפשרות והזמנה לשהות ברגעי המעבר. כשהכלי שלנו בסטודיו הוא הגוף שלנו. התרגול בתנועה עם תשומת לב למעברים דומה לתרגול טאי צ'י. הגוף נע מצד לצד באיטיות, בתשומת לב למשקל שעובר מצד לצד, תוך הנעת הידים בתשומת לב כשהן נעות מצד לצד. התנועה האיטית מאפשרת תשומת לב לכך, בסטודיו ננוע במקצבים שונים ונחקור את רכעי המעבר שם.
אנו חיים בחיים מודרנים טכנולוגיים, שמזרזים אותנו. יש לנו את הצורך להספיק, להשיג, להגיע, לאסוף, לצרוך.. כל אלו מחבלים בשהות במעברים בין דבר לדבר.
קשה לשנות הרגלים ובכל זאת התרגול בסטודיו מאפשר לנו לחזור לשים לב לזמן מעבר.
נתרגל את תשומת הלב דלנו למעברים בין צד לצד, בין מעלה למטה, בין יחיד לקבוצה, מלא מלא מעברים.
לשהות במעבר זה הוא תהליך הפוך מעיסוק ביעד הבא.
לשהות במעבר לטעמי זו חוויה שיש בה אמונה בעתיד דווקא. כי הוא (העתיד) יגיע. הרגל בסוף תנחת על הרצפה, היד בסוף תגיע ליעדה.
חלק גדול מחיי רק ניסיתי להספיק את היעד הבא.
מתבוננת בי בצילום 50 שנה אחורה. בת להורים שעלו מארצות ניכר. עלו מאוחר, חיים חיי השרדות, מנסים להתפרנס ולשרוד את מהירות בניית הארץ. ואני עוברת מסע של ילדה. בצילום אני ילדה שלומדת להנות מהתנועה, במופע סיום של חוג בלט. זכרתי את עצמי קטנה לא עם כאלה רגליים ארוכות. שמו אותי מאחור, המורה לבלט, יונה, לא אמרה לי שזה בגלל שאני גבוהה. חשבתי שאני לא מספיק טובה.
מי תיווך? מי נשם יחד איתי את ההתרגשות והחרדה שלקראת המופע, מי הרגיע? מי היה איתי במעברים האלה?, לא זוכרת.
שהרי יש כל כך הרבה מעברים בחיים. יש את הלפני ויש את האחרי, השאלה מי היה איתנו שם. מי תיווך? מי הדהד?
בשנות ה60 נראה שלא היה זמן לשהות…..
אז פרשתי מהחוג,
הפסקתי לרקוד …
עד שחזרתי באמצעות ניה לנוע ולהזכר בחדוות תנועותיי
ומאז לא מפסיקה, מעיזה, מחפשת,מנסה להגמל מהרגלים, מציעה לרוקדים שאיתי לוותר על השיפוט ולנוע. לקבל את סדקי העבר ולנוע משם.