בלוג

הזמנה לריטריט ביער הסודי- קפריסין דצמבר. חנוכה, כריסטמס ועוד מעט סילבסטר. הימים קצרים והלילות ארוכים. מדי פעם גשם, ואנחנו – זה ממש צו השעה, חייבים לצאת להתפנק בבריכות החמות, נדליק  נרות, נאכל  מרק חם, ונרקוד את הגוףנפש שלנו כי הימים כבדים,   בואו איתי לחמישה ימים (4 לילות) ליער הסודי,  בקפריסין, לסדנה של ניה חנוכה בחורף. תאריכים: 29.12.24 (ראשון) עד 2.1.25 (חמישי). מחירים: לאדם בחדר זוגי בוילה – 4,800 ₪ לאדם בסוויטה 2-3 אנשים בחדר – 5,100 ₪ לאדם בסוויטה

מאז ומתמיד הכנרת היתה העין הכחולה של כולנו. דאגנו למפלס המים שלה, ואהבנו את מתיקות מימיה. שמחה להזמין אתכן לניה חודשית, והפעם במלון סלינה כנרת. והפעם גם,  ניה חודשית בזוג.. ארקוד יחד עם דנה ניב, מורת ניה מקסימה מגמלא. יחד ניצור מרחב לתנועה זורמת ומטיבה. נפגש ב 4.5.24 בסלינה כנרת 11:00-13:30 מחיר 160 שח הרשמה באתר.  

רוצה להגיד תודה היום. לדבי רוסס Debbie Rosas שהגתה את שיטת ניה. עם דבי עשיתי את החגורה השחורה בלונדון (2019). לפני 12 שנה נכנסתי לשיעור ראשון כתלמידה אצל Dalit Harel דלית הראל, ומצאתי את עצמי בוכה בסופו. התרגשתי כל כך, מהחוויה שהחזירה אותי לילדות. אל הילדה ההיא בת התשע שהפסיקה לרקוד מאז. החלום לרקוד נגוז, כנראה בגלל ביקורת עצמית, חוסר עידוד הורי וככה, פניתי לתשוקות אחרות כמו אומנות וטיפול. ואז לפני 13 שנה, בשיעור ההוא נזרע הזרע לשנים הבאות עד

Do you mine your Dance אני אוהבת "לשחק עם ניגודים". אוהבת לנוע כמו מטוטלת מקצה לקצה על מנת לאזן. זה מזכיר לי שכשהייתי צעירה, ממש נערה, הדרכתי באיזו קייטנה. על מנת להרגיע את קבוצת הקטנטנים הרועשת אמרתי להם לצעוק חזזזזזק ואחר כך חללש וחוזר חלילה עד שהגענו לאיזו רגיעה. אל האמצע.  בשיעורים שלי עם עבודת הגוףנפש… אני מציעה לנוע בין קטבים. השבוע הפוקוס שלנו היה דינמיות-ושקט.  מה היא הדינמיות הזאת? דינמיות זו תנועת החיים, זו הפעילות, זו המורכבות, זה חיכוך,

חוזרים לתנועה. הימים משתנים, מציאות חדשה מאיימת להיתדפק על הדלת,  במשתלות התנועה מרובה, כאילו מבקשים להחדיר את תוך הבית והגינה, את הירוק שהחמצנו.   יש שיאמרו שהם מתגעגעים לעצירה ההיא, לקצב שהלך והתמתן, וכבר מתאבלים על הזמן הגמיש שהולך ומתקשח שוב.   יש שודאי חשו את החרדה הכלכלית המאיימת ויש שחלומות שחלמו  קפאו במקומם ואין לדעת מתי יתגשמו.   השבוע , הייתי אמורה להוציא קבוצה ליוון, לאיזור מופלא בפלופונז, בפעם השניה. במקום זה עשיתי לעצמי מסע נהדר עם גילויים אודות "אילת הטכנולוגיה", למדתי על

בחודש מרץ, נתפרו במרץ תחפושות, בצניעות. בשארית בד שנמצאה בבית, מחט ואצבעון,  סרטים וחוטים שנקנו בשוק תלפיות בהדר. ללא מכונת תפירה. אמא תופרת, אבא מדביק. פעם חתך אבא שלי, כוכב לשרביט מכריכה של ספר שציפויו זהב, ופעם נתפר מיקטורן לכיפה אדומה ממכנס אדום שכבר לא לבשו. זר היה החג הזה לשני הוריי, זכרו רעשנים מבית הכנסת בכל פעם שקראו את השם המן בקריאת המגילה, זכרו משלוח מנות, אבל תחפושות לא כל כך. רק מנסים להשתלב כאן ולהיות חלק בעבור הילדים. בגנון  ציפורה

קצר חודש פברואר. קצר והגעגוע בו גדול. הוריי, זיכרונם לברכה , שניהם נולדו בחודש פברואר ויום הנישואים שלהם חל באותו חודש. כאילו החליטו כמה דגים ממזל החודש הזה לשחות באותה בריכה. כשהייתי קטנה ביקשתי מאמא שלי שתיתן לי כסף, כדי לקנות לה מתנה. ברית שכזאת בן אם לביתה. משפחה קטנה בחיפה. מצטלמים כשברקע תריס שהורם ברעש גדול כל בוקר ולא אחת נתקע, נשבר, ירד על צידו. אני מביטה בהארצה באבא שפותח את התיבה המחביאה את סוד התריס המגולגל והוא כמו קוסם

התגשמות פגשתי לראשונה את המושג "הגשמה" שהייתי בקן כרמל צרפתי של הנוער העובד והלומד. זה אותו מסלול רגיל ורגיש, של ילדה שהולכת לתנועה, כי אחיה הגדול והנערץ, היה מדריך אהוב ומקובל. נבהלת כל פעם מחדש מהמון הרב העונה לזעקת, הקומונר בקול גברי ועמוק; "קן כרמל צרפתי עלה והגשם" ואנו אחריו, עונים בקול צפצפני ותמים "עלה נעלה". רגע אחר כך, האש עולה ומבעירה אותיות וסמלים על רקע השמיים השחורים בסופו של טקס "חג המעלות" בשדה שליד הקן. הגשמה לא דבר של

זן בודהיזם מהכפר. הדוד סטפן ואשתו גרו במושב קדרון. הגיעו בשנות השישים מיוגוסלביה, אל אדמה חולית ויבשה וגרו בבית סוכנותי. שני חדרים, גג רעפים וטרקטור שקנו בהקפה. בערב יושבים במרפסת היא רוקמת גובלנים על רשת מצוירת נוף ארופאי רחוק והוא מקריא לה קטעים מעיתון גרמני או הונגרי. לעיתים הבת של השכנים מגיעה ומחליפה עימם כמה מילים בגרמנית שגורמות להם אושר, זו שפת אביה של הילדה, ניצול שואה. בערב מתיזים באוויר די.די.טי נגד ברחשים ויתושים. סטפן,  עבד בשדות של אחרים, עם

מה הקשר בין צעדים, פעימה ופעמון הפעימה והפעמון מסמנים את אותו קצב הנוגע שמפעים אותנו, כמו פעימות  הלב שנוגעות בראשית הקיום שלנו. פעמונים נמצאים כמעט בכל תרבות ובכל דת. פעמוניי הכנסייה, פעמונים טיבטים, צלילים פעימתיים שפותחים את חדרי הלב. פעמון משמש להודעה של הודעות שונות כלומר הוא מסמן את ההזמנה לרגע של קשב. רגע של התבוננות והקשבה לעצמינו וללב. פעמון מזמן השקמה והתעוררות. ככה גם החגים, שחגים במעגל החיים  בחיי אדם. מועדים, מזמינים אותי לעצור ולינוק עוד משמעות שתחבר אותי

"אופק, מה הוא אופק. נקודת המפגש בין שמים וארץ. דופק. מה הוא דופק. נקודת הספק בין הגוף והנפש" תרצה אתר. מסע של חמישה ימים ביוון מתחיל אי שם בחורף. ככה זה כשהנפש מתכנסת לרעיונותיה. נותנים לזה להבשיל בסתר האדמה. לצמוח מביפנים. "מה לך כי תרצי כל כך לצאת לארץ אחרת"? שואלים… באמת למה?   "לצאת לעבר מקומות לא מוכרים, ולהפכם למוכרים" אמרתי. לנוע למקומות שאיני מכירה זה דורש ממני אומץ  ואני רוצה להיות אמיצה. לעשות דברים  שלא עשיתי קודם. להתגבר על

לפני כמה ימים ירד הגשם הראשון, "היורה". רוחות, ירידה בטמפרטורות, ובברכות הטיבעיות הסלמנדרות יוצאות להזדווג. לאוהבי הטבע זו חגיגיה של ממש, דמיינו לכם בלילה, מסיבת הוללות של סלמנדרות לבושות שחור עם כתמים צהובים זוהרים באור הלבנה. יפה איך שהן חוגגות את הגשם הראשון. מעונה לעונה, מנסה להתחבר ולהגיד לעצמי שאני בסך הכל חלק מכל הדבר הזה שקוראים לו מזג אוויר. בחורף, מתרגשת ומתרעננת בתקווה עם הטיפות הראשונות. באביב פורחת מרוב יצירתיות מתעצבת לי עם ההתרוקנות הסתווית ועם העלים שנושרים מטה.

בתקופה האחרונה אני כנראה נתקפת ב"מחלת הנוסטלגיה". זה התחיל כשחבר מהילדות החל לשלוח בווצאפ צילומים מהילדות וההתבגרות של הקבוצה שלנו בקן הנוער העובד והלומד בכרמל צרפתי בחיפה. שכונת רמת שאול, שיש בה את רחובות: כל ישראל חברים, רחוב אמיל זולא, וקטור הוגו, רחוב ג'ורס, דמויות חשובות שקשורות לצרפתים יהודים, מנהיגים ואנשי תרבות. מכאן שם השכונה כרמל צרפתי. ילדות, בית ספר קטן מול הבית, אחר כך חטיבת ביניים ותנועת נוער. טיולים ומחנה קיץ בעתלית. ילדה קטנה, חרדתית, פחות אוהבת לצאת מהבית

מעברים וויניקוט, זה שכתב על ה"אם הטובה דיה" ערך תצפיות  על תינוקות מה שהוביל אותו למסקנה על התינוק היצירתי. התינוק יוצר לעצמו "חפץ מעבר" כאובייקט מנחם. הוא יוצר במו רוחו וינקותו הגאונית, את החפץ שיהווה חוויה חלופית לאימו. איך יודע התינוק הפעוט הזה להטעין את המוצץ, הבובה, השמיכה או החיתול המרוט שלו, באותה אנרגיה אימהית?. התינוק של ווינקוט הוא יצירתי, הוא יכול להמציא לעצמו חפץ שיעזור לו לגשר בין המציאות (אמא לא איתי), לבין הדימיון (אני יכול לדמיין אותה בעזרת

הי לך האם זו העונה? האם זה הגיל? לא יודעת אבל השנה במיוחד אני נוסטלגית. צילומי ילדות שנשלחים אלי מכל מיני חברים שמחדשים קשר, סיפורים על העבר מרגשים ומסקרנים אותי. וזה משמח, כמו אסיף, כמו מתבוננת על חיי בפליאה, מורה חכמה אמרה לי פעם שעצם הקיום שלנו הוא נס, שהרי מכל הביציות והזרעים דוקא אנחנו זכינו להתגשם כאן, לחיות, והיות. תודו, זה פלא מרגש בהחלט. לכן העונה הזו, (ותודה לחברתי ענת ששלחה לי צילום שלכת מאמריקה) היא עונה שעליה נושרים

התאריך הזה – האחד בספטמבר, צרוב אצלי. הייתי קטנה מידי, בת חמש ותשעה חודשים, כשאבא שלי חשב שנכון להעלות אותי לכיתה א'. מפחית מערכם של משחקים, ציורים וחלימה. ילדת סוף דצמבר, עולה לכיתה א' בבית ספר "רמות" בחיפה. בנין שנמצא ממש מול המרפסת של הבית שלי, מעבר לכביש. שביל הוביל אל בית הספר, ילדה צועדת בשביל בין שיחיי אלת המסטיק ואמא מהמרפסת, חוששת, מלווה במבט. מסך גדול נותר ועומד ביני לבין חוויות כיתה א' – ב'. איני זוכרת איזה "ילקוט"

מה הקשר ביו הגפיים שלנו והמוח? מה מניע את מה ומה מקדם את מה? נכון ש ב NIA אחד עקרונות החשובים זה " לרקוד מתוך הנאה וחדווה"- The joy of movement   אבל מה שמתקבל בשעורי NIA   זה בעצם סדרה של תרגילים  גופנים המפעלים את הנוירונים של המוח  המסייעים לנו בתיפקוד בקוגניטיבי.  נשבעת לכם, אבל הביצועים האקדמים שלי השתפרו פלאים מאז שאני רוקדת NIA.  מבתחינתי כאילו השתחרר אצלי איזה פקק שחסם משהו הרבה שנים.  אז זה החל עם שמחה שנכנסה לחיי מאז שאני

חמשת העקרונות הפיסיים – נפשיים בניה . תנועה, כוח, איזון, גמישות וזריזות   הגוף הפיסי נדרש לכל מיני איכויות תנועה ומשתמש בהם על פי הצרכים שלו. מפעיל כוח כשצריך, מתגמש אל מול המציאות כשנדרש, פועל עם האינסטינקטים בזריזות, מחפש את האיזון. איכות תנועתית ופיסית  מחוברת לנפש שלנו, כוח פיסי להתנגד, מחזק אצלינו את כחות הרצון. גמישות השרירים והארכתם מרחיבים את היכולות שלנו,  להתגמש בהתמודדות עם מיגבלות ואתגרים. לעמוד בצורה מאוזנת ולא לאבד את שיווי  המשקל, זה בדיוק  להתחבר למרכז הפנימי שלנו

מה שאני כל כך אוהבת בניה זו הגישה המאפשרת שיש בה. אני ילדה טובה, מכבדת סמכות, רוב שנותיי סידרתי לי את העולם במדרגות של היררכיה. עם הערכה רבה למורים שלי. לצערי הרבה לפעמים הערכה זו הייתה מלווה בהקטנה שלי. שאלות של ערך ודימוי עצמי נמוך היו שזורים בדרכים שעברתי. עברו שנים. למדתי התפתחתי ואני בעצמי מורה עכשיו, מלמדת בתל חי ומדריכה סטודנטים לטיפול באומנות באוניברסיטה. אני מבינה את החשיבות של התמסרות ללמידה מהמורים שלך. אבל זה חייב להיות משולב עם